איך זה עובד?
כדי לפתח את היכולת הזו, אני שואף ליצור מרחב בטוח עבור המטופל ולשקף לו בכל רגע בטיפול רגשות שהוא חווה, חרדה שעולה ומנגנוני הגנה שהוא משתמש בהם כדי להתמודד אתם. בעצם כך אני עוזר לו להתוודע לאותו משולש קונפליקט ומעודד אותו לחוות את הקונפליקט הרגשי מול עצמו ומולי ב'כאן והעכשיו', תוך ניטור וויסות של רמת החרדה.
מדובר בעצם בהגדלה של המרחב החווייתי של המטופל ובבניית היכולת שלו לחוות חוויה רגשית, גם אם היא חיובית אך גם אם מכאיבה, מבלי להתפרק מזה. מכאן מגיע גם שמה של הגישה.
כאשר המטופל מגיע למצב שהוא יכול לחוות את עצמו באופן מלא ומודע יותר, זה מאפשר לו להתנהל בעולם עם יותר חופש ושליטה ואפילו ליהנות מהרגשות שהוא מרגיש.
הגברת המודעות להגנות כדרך המלך אל הלא-מודע
ההגנות הן סוג של מנגנון התמודדות שעוזר להימנע ממפגש עם רגשות אמיתיים. הן בשימוש גם בחיים היומיומיים וגם בסיטואציה הטיפולית, בייחוד כאשר עולה רגש לא נעים שקשה להכלה.
מטופלים נוקטים באסטרטגיות נקודתיות כדרך להימנע ממגע ישיר עם הרגשות האמיתיים שלהם, למשל על-ידי שינוי נושא, דיבור עקיף וכו'. ההגנות הללו מתבטאות לא רק בתקשורת המילולית של המטופל אלא גם בשפת הגוף, בהבעות הפנים ובטון הדיבור שלו.
כדי לטפל ביעילות בהגנות אלו ולפתוח תכנים לא מודעים, אני נוטה לעמת את המטופל באופן אמפטי עם תגובות הגנתיות מילוליות ולא מילוליות כאחד. תהליך טרנספורמטיבי זה, המכונה על פי דבנלו "התרת הלא מודע" (Davanloo, 1989), מאפשר למטופל גישה לרגשות ודחפים עמוקים במהלך הפגישות הטיפוליות.
ויסות חרדה ותפקיד הגוף בטיפול
במהלך החקירה הרגשית הזו סביר שתתעורר חרדה שיש רצון להפוך אותה למודעת ולהגביר את היכולת לשאת אותה. במהלך הטיפול אני כל הזמן ער למצבו הרגשי של המטופל ומנסה לברר את האופן שבו הגוף שלו מגיב לחרדה. דרך כך, לאורך זמן הוא רוכש מודעות גבוהה יותר לחרדה שלו, לביטוי שלה ולמה שמפעיל אותה, ולומד בהדרגה לשאת אותה.
יש 3 רמות של ביטויי חרדה גופניים:
ברמה הבריאה: כאשר החרדה היא בשרירים הרצוניים של הגוף: ידיים, צוואר, רגליים, כתפיים- מדובר ברמת חרדה נמוכה שמאפשרת את המשך החקירה הרגשית.
ברמה בינונית: החרדה תורגש בשרירים לא רצוניים שאין עליהם שליטה- למשל כאבי בטן ומיגרנה- בתגובה לחקירה רגשית. זהו סימן שדרושה יותר הדרגתיות בחקירה רגשית ויותר צורך בוויסות רגשי.
ברמה נמוכה: החרדה מביאה לחוסר יכולת לחשוב, חוסר ריכוז, בלבול, טשטוש ראיה. במצב כזה החקירה הרגשית פחות אקטיבית ואני שם דגש על ויסות, בין היתר דרך הסבר למטופל את התגובה הפיזית לחרדה ואת הסיבות להופעתה. זה בעצם עוזר למטופל להבין מה קורה לו ונותן לו פשר לתגובה שלו.