טיפול בחרדה באמצעות מיינדפולנס, תרפיה בתנועה ו EDT

חרדה היא חוויה נפשית-גופנית של איום על החיים, על אף שאין סכנה ממשית מסביב. היא מלווה בתחושות כמו: לחץ בחזה, דופק מהיר וחזק, מחנק ולעיתים בסימפטומים נוספים כמו יובש בפה, סחרחורת, טשטוש בראייה ועוד. במקרים מסוימים החרדה קשורה במחשבות קטסטרופליות או מאיימות ולעיתים היא אינה מחוברת לתוכן חשיבתי.

לפי הגישה הטיפולית בה אני עובדת, החרדה מופיעה תמיד כמנגנון הגנה מפני חוויות פנימיות, לא מודעות ומאיימות, שהנפש לא יודעת איך להתמודד איתן.
בתהליך טיפולי נכון, המטופל לומד איך לפגוש את החוויות האלה, לבוא איתן במגע ולתת להן מענה מיטיב, מבלי שיצטרך להשתמש במנגנוני הגנה שונים.

כפסיכותרפיסטית שמשתמשת בכלים מגוונים בעבודה הטיפולית, אני חושבת שדווקא מפני שחרדה היא תופעה המערבת בתוכה היבטים פסיכולוגיים, וגם היבטים גופניים- עצביים, חשוב ביותר לתת לה מענה שיתייחס לרבדים השונים של החוויה- הגופניים, הרגשיים והמנטליים.

איך מטפלים בחרדה? סיפור מקרה

אנה (שם בדוי), רווקה בת 35, מעצבת גרפית במקצועה, פנתה לטיפול רגשי בעקבות תחושות חרדה מתמשכות שהתבטאו בדפיקות לב מואצות, קשיי נשימה ומחשבות טורדניות. התסמינים הללו החמירו בסיטואציות חברתיות ובישיבות בעבודה.

אנה הביעה חשש שהחרדה פוגעת בביצועיה המקצועיים ובקשרים האישיים שלה. בנוסף, היא החלה להשתמש בכדורי הרגעה שהקלו עליה מאוד, אך היא חששה כי עלולה להתמכר אליהם.

אנה היא הבת הבכורה במשפחה ולה שני אחים צעירים והורים שהיא מתארת כהורים טובים, אם כי הקשר שלה איתם אינו קרוב וחם. היא מתארת את עצמה כאישה חברותית, אחראית ומסורה לעבודה, אך מרגישה לעיתים קרובות לחוצה ומותשת.

מטרות הטיפול שהוגדרו בפגישות הראשונות היו: הפחתת תסמיני החרדה, שיפור התפקוד היומיומי וחיזוק הביטחון העצמי.

מהלך הטיפול

בתחילת הטיפול הקדשנו כמה פגישות להיכרות ולהמשגה משותפת של המצוקה שאנה חווה.
אני מאמינה כי בכל תהליך, בניית הקשר האישי, האמון ותחושת הביטחון והקבלה, היא קריטית בכדי לייצר שינוי. עצם החוויה כי המטפלת קשובה, סקרנית, מנסה להבין את תפיסת העולם הייחודית של המטופל ואמפתית, יש בה משום צעד ראשון לעבר הבנה ואמפתיה שלו כלפי עצמו, וריפוי.

אנה תיארה סבל עז הנובע מחרדות חריפות ואינטנסיביות, שבחלק מהמקרים הופיעו גם במפגשים עצמם, וחשתי כי היא איננה פנויה ומווסתת מספיק לעבודת עומק, על כן החלטתי לצייד אותה בכמה כלים מתוך עולם המיינדפולנס:

ביחד ניסינו להתחקות אחרי התסמינים הגופניים של החרדה – דפיקות לב מואצות, קוצר נשימה, כאבים בחזה, סחרחורת. שמנו לב כי תסמיני החרדה כשלעצמם עלולים להיות מפחידים מאוד ומלווים במחשבה כמו: "אני עומדת למות", "אני עומדת להשתגע". כך נוצר כדור שלג של חרדה שהולכת וחריפה, מתוך הקשר הסיבתי שבין החוויה הפיזית לפרשנות המנטלית שלה.

תשומת הלב אפשרה להפריד את התסמינים זה מזה, ולתייג את דפיקות הלב כחוויה פיזית שאינה מסוכנת בפני עצמה, ואת המחשבה כפרשנות, ולא כמציאות.

הסברתי לה מעט על מנגנוני החרדה הגופניים, על מערכת העצבים ועל תגובות ה-Fight, Flight or Freeze.
האינפורמציה אפשרה לה לחוות מעט יותר שליטה והבנה של הדינמיקה המתרחשת בעת התקף חרדה, וגם נתנה לה כלים שונים שיכולים לעזור לה להעביר מסרי הרגעה למערכת העצבים:

• להאט את הנשימה באופן מכוון
• לייצר תחושת קרקוע דרך תרגילי תנועה שונים
• לאפשר הרפיית שרירים דרך עבודת כיווץ אינטנסיבי ואז שחרור והרפיה.

כל אלה היוו מעין "מפת דרכים" למצבי חירום, או "צידה לדרך", בכדי שאנה תרגיש שהיא לא חסרת אונים לחלוטין כשמופיעה החרדה, ותחושת המסוגלות שלה תגבר.

לאחר כמה מפגשים בהם הקדשנו זמן ללימוד ותרגול של הכלים השונים, אנה דיווחה כי היא ממשיכה לחוות חרדה, אך בפעם הראשונה היא לא נאלצה להיעזר בכדורי הרגעה בכדי לשכך את התחושה הקשה.

כעת, הרגשתי כי העמקת היחסים בינינו, והעמקת המגויסות של אנה לתהליך הטיפולי, מאפשרות לנו לעבור לשלב נוסף בחקירה.

התחלנו להתעניין בעיתוי שבו מופיעות החרדות, מתוך מחשבה כי אנה חווה טריגרים שהיא לא תמיד מודעת אליהם, המפעילים אצלה תגובת חרדה. היא תיארה לדוגמא סיטואציה של ישיבה שגרתית בעבודה, שבה נשאלה לדעתה על נושא מסוים, ותוך כדי שהחלה לענות- הסימפטומים החלו להופיע והיא התקשתה לדבר, התכווצה ובסופו של דבר היתה צריכה לצאת לשטוף פנים ולהתאוורר בחוץ, ולא הצליחה לחזור לישיבה.

אנה כעסה על עצמה שבתוך מצב כל כך שגרתי ויומיומי- היא "מפשלת", וחששה כי בסופו של דבר תפוטר.

ביקשתי את הסכמתה של אנה להתבונן יותר לעומק בסיטואציה.
היא הסכימה, והנחיתי אותה לעצום עיניים, להפנות את הקשב פנימה ולנסות לשחזר את הסיטואציה.

כשאנה האטה לתוך החוויה, היא יכלה לזהות כי המבטים שהופנו אליה, במיוחד המבט של המנהלת, בעת שדיברה, עוררו בה תחושה של לחץ. כששיתפה בכך, כפות ידיה התאגרפו והכתפיים שלה נסגרו מעט. גם העפעפיים שלה התכווצו.

שאלתי אותה אם היא שמה לב לתנועה שקרתה והיא ענתה שעכשיו היא מזהה.

הצעתי לה לנסות להישאר בתנועה הזו, ואפילו להעצים אותה, ולקחת אותה למקסימום הכיווץ האפשרי. היא עשתה זאת ונשארה כך לכמה רגעים ואז עלו דמעות בעיניה. "עלתה לי המילה- שריון" היא אמרה. הנחיתי אותה להרגיש את הכיווץ מתקשח לשריון, ואת כל מה שחשוב ומגן עליה בשריון הזה. הדמעות המשיכו לעלות, והיא שיתפה שנזכרה כי כך היתה מרגישה בארוחות משפחתיות, כשהרגישה שהוריה מצפים ממנה, בתור הבת הבכורה, להגיד תמיד את הדברים החכמים והנכונים. עד לרגע זה, היא לא ידעה עד כמה מצבים אלה הלחיצו ואף שיתקו אותה.

זו היתה פגישה משמעותית, שבעקבותיה המשכנו לתהליך של מפגש והיכרות עם הילדה הפנימית והחוויה שלה בתוך המשפחה. אנה הבינה כי כילדה חוותה את הוריה כתובעניים וביקורתיים, והרגישה צורך לרצות אותם ולענות על ציפיותיהם, אך לא תמיד ידעה איך.

תהליך משמעותי נוסף היה ההכרה בכעס שהיא הרגישה כלפיהם, על כך שאינם מקבלים אותה כפי שהיא, ודורשים ממנה (גם אם באופן לא מדובר או מודע), להתאמץ ולהתעלות על עצמה.

לאורך השנים, היא לא אפשרה לעצמה לחוש בכעס הזה, כי פחדה לאבד את אהבתם, שגם ככה היתה מותנית, מבחינתה. בתוך הקליניקה, שהיוותה מיכל בטוח, אנה נתנה לעצמה לבטא את הכעס במלואו, גם בדמיון וגם בעבודה תנועתית וקולית. ביטוי עוצמתי זה, איפשר פורקן של המתח ויכולת להכיל עוצמה גבוהה של רגש ושל קונפליקט.

בהמשך היא אף יזמה כמה שיחות עם הוריה, בהן ניסתה לשוחח איתם, וניכר היה, כי על אף שלא תמיד הם הבינו או הכילו – היא לא התכווצה וקפאה, והצליחה לייצג את עצמה מולם באופן יותר ויותר נאמן והולם.

כעבור בערך שנה של טיפול, אנה הגיעה לפגישה וסיפרה בשביעות רצון על ישיבה שהיתה בעבודה, שכשהיתה צריכה לדבר בה, שוב חוותה את התופעות המוכרות, אך הפעם:

• היא הצליחה להגיד שהיא צריכה כמה רגעים, ושלא תמיד קל לה לדבר בנוכחות אנשים.
• היא לקחה כמה נשימות ולגמה לגימה של מים.
• היא העזה להביט בסובבים אותה ובמנהלת, מביטים עליה, ולא זיהתה בעיניהם ביקורת או תובענות.
• אחת מהקולגות אפילו חייכה אליה חיוך מעודד. בהתחלה הקול שלה רעד, אבל בהדרגה הוא התייצב והיא סיימה את דבריה.

אנה היתה גאה מאוד בעצמה על ההתמודדות שלה עם האתגר, וביחד חגגנו את ההצלחה שלה.

מן הסתם, תהליך טיפולי אינו מתקדם בהכרח בקו ליניארי של התקדמות ושיפור. ישנן עליות ומורדות, ובעוד בסימפטומים מסוימים יש הקלה משמעותית, נושאים אחרים נפתחים ויש צורך לעבד גם אותם.

אך בהחלט ניתן לומר כי לאורך הטיפול, נצפתה ירידה משמעותית בתסמיני החרדה של אנה. היא דיווחה על שיפור בתפקוד בעבודה וביחסים החברתיים, על עלייה בביטחון העצמי ועל שיפור ביכולת לייצג את עצמה מול אחרים ולהציב גבולות בריאים מול סביבתה.

תיאור מקרה זה מדגים לדעתי, את היעילות שבשילוב גישות טיפוליות שונות ושימוש בכלים מגוונים מתוך עולמות ה EDT, הגוף, התנועה והרגש, לצד ההמשגה המנטלית והחקירה הרפלקטיבית, בתוך תהליך טיפולי של התמודדות עם חרדה.