לפעמים, המציאות מרגישה כאילו היא מתרחקת מכם. תחושות של ניתוק מהעולם שסביבכם, או אפילו מעצמכם, עשויות להיראות מוזרות ומבהילות, אבל הן לא נדירות כפי שנדמה. מדובר בחוויות דיסוציאטיביות המכונות דה ריאליזציה ודה פרסונליזציה – שתי תופעות שמשנות את הדרך שבה אנו חווים את המציאות ואת העצמי.
מחקרים מראים שכ-1-2% מהאוכלוסייה סובלים מההפרעה הזו באופן כרוני ללא הבדל מובהק בין נשים לגברים, והיא עשויה להיות מורגשת לפחות פעם אחת אצל מרבית האוכולסייה.
ברוב המקרים, היא מתפתחת בגיל ההתבגרות או בבגרות המוקדמת, סביב גיל 16 – תקופה שבה הנפש רגישה במיוחד לחוויות רגשיות חזקות. נדיר שהתופעה מופיעה לראשונה לאחר גיל 40, ולכן היא נחשבת לתופעה שמתפתחת יחד עם עיצוב מנגנוני ההתמודדות באופי האדם.
במרכז אתרוג אנו מתמחים בטיפול בהפרעות דיסוציאטיביות, ומציעים גישות טיפוליות מותאמות אישית המסייעות למטופלים להשיב את תחושת המציאות והחיבור לעצמם.
מה זה דה-ריאליזציה ומהי דה-פרסונליזציה?
לפי ה-DSM-5 (המדריך האבחוני והסטטיסטי להפרעות נפשיות), דה-ריאליזציה ודה-פרסונליזציה הן חלק מהפרעות דיסוציאטיביות. מדובר בחוויות מתמשכות או חוזרות של ניתוק מהעצמי או מהמציאות שסביבנו, תוך שמירה על מודעות לכך שהתחושות אינן אמיתיות.
אם ננסה להסביר את זה בצורה ברורה ופשוטה, אפשר לחשוב על דה-ריאליזציה כמצב שבו העולם שסביבכם מרגיש זר ולא אמיתי. דמיינו שאתם יושבים בסלון הבית המוכר והאהוב, אבל פתאום הכל נראה שונה. הקירות נראים רחוקים, הצבעים נראים עמומים, ואפילו הקולות נשמעים כאילו הם מגיעים ממקום רחוק.
התחושה הזו לא קשורה לשינוי אמיתי במציאות – זה פשוט המוח שמספר לכם סיפור אחר.
דה-פרסונליזציה, לעומת זאת, מתארת מצב שבו אתם מתנתקים מעצמכם. זה כאילו אתם צופים בעצמכם מבחוץ, כמו להסתכל על עצמכם במראה. אולי תרגישו שהגוף שלכם אינו שלכם, שהמחשבות שלכם נשמעות כאילו הן של מישהו אחר, או שהרגשות שלכם מרגישים מרוחקים ואפילו לא אמיתיים.
למה זה קורה?
תחושות של דה-ריאליזציה ודה-פרסונליזציה נגרמות על ידי מגוון גורמים רגשיים ופיזיולוגיים, אשר משפיעים על האופן שבו מערכת העצבים מגיבה למצבים שונים.
הגורמים המרכזיים לדה-ריאליזציה ודה-פרסונליזציה:
- טראומות: חוויות קשות מהילדות כמו התעללות פיזית, מינית או הזנחה מותירות חותם עמוק על מערכת העצבים. גם מגע עם הורה עם מחלת נפש, תאונות דרכים או מוות פתאומי אדם אהוב.
- מתח מתמשך: לחצים יומיומיים, כמו עומס בעבודה, משבר זוגי או שינויים משמעותיים.
- שימוש בסמים: סמים פסיכדליים, כמו LSD, פטריות פסילוסיבין, ואף קנאביס, יכולים לגרום לתחושות זמניות של דה-ריאליזציה או להחמיר נטיות קיימות. עם זאת, כאשר הניתוק נגרם ישירות משימוש בחומרים, לא ניתן לאבחן רשמית את ההפרעה עד שהשפעת החומרים חולפת והתחושות נמשכות באופן עצמאי.
- חרדה ודיכאון: שתי הפרעות נפשיות מרכזיות אלו מגבירות את הרגישות לתחושות ניתוק. במקרים של התקפי חרדה חמורים, למשל, מנגנון הניתוק עשוי להתעורר כהגנה מפני תחושת הצפה רגשית. במקביל, תחושת הניתוק מגבירה גם היא את החרדה, מה שיוצר מעגל של חוסר יציבות רגשית.
איך זה קורה?
המוח שלנו נבנה להגן עלינו. כשאנחנו נתקלים בסכנה – אמיתית או מדומיינת – הוא מפעיל מנגנון חירום שמנתק אותנו רגשית מהחוויה המאיימת. במצב זה, תחושות כמו כאב, פחד או בלבול נדחקות הצידה.
אבל מנגנון ההגנה הזה, שאמור להיות זמני, עלול להיתקע ולהפוך לחלק מהיומיום, במיוחד כשהגורם המקורי ללחץ נמשך או היה טראומטי במיוחד.
אז למה זה לא עובר לבד?
במצבים של לחץ מתמשך, מערכת העצבים שלנו משחררת הורמוני סטרס כמו אדרנלין וקורטיזול. אלה נחוצים כדי להתמודד עם סכנה מידית, אבל כשהלחץ נמשך או חוזר על עצמו, מערכת העצבים נותרת במצב "חירום" מתמשך.
זה מוביל לתחושות כמו ערפול, עיוות זמן וריחוק רגשי, שהופכות לחלק מהשגרה. המוח, במובנים רבים, נשאר "מוכן לקרב" גם כשאין סכנה אמיתית, ולא מצליח לשחרר את מנגנון הניתוק.
איך מאבחנים דה-ריאליזציה ודה-פרסונליזציה?
האבחון מתחיל בפגישה עם פסיכיאטר או פסיכותרפיסט, שבה המטפל שואל על התסמינים, מתי התחילו, כמה זמן הם נמשכים, ומה השפעתם על חיי היומיום. מדובר בשיחה ראשונית שמטרתה להבין את החוויה ולהתחיל להגדיר אותה.
לאחר השיחה הראשונית, המטפל עובר לשלב מדויק יותר של שימוש בכלים מקצועיים. אחד הכלים המרכזיים הוא שאלון ה-DES (Dissociative Experiences Scale), שמודד את תדירות התחושות ועוצמתן. במידת הצורך, נעשה שימוש גם ב-SCID-D, ראיון מובנה שנועד להעמיק את ההבנה של החוויות הדיסוציאטיביות.
שלב חיוני נוסף הוא שלילת גורמים אחרים שיכולים לגרום לתסמינים דומים. לשם כך, המטפל עשוי להמליץ על בדיקות רפואיות כמו בדיקות דם או סריקות מוח, במטרה לשלול מצבים כמו אפילפסיה או השפעות של תרופות וחומרים פסיכואקטיביים.
בנוסף, בודקים האם התסמינים עשויים לנבוע מהפרעות אחרות פופולריות יותר כמו סכיזופרניה, פוסט-טראומה או הפרעת פאניקה.